חוזרים הביתה - הללויה!!

לפני מספר ימים בפגישה השגרתית עם הרופאים התבשרנו שהאברים המושתלים נקלטו בהצלחה גדולה והגיע הזמן לחזור הביתה.
כן, בעוד מספר שבועות קרולין ואני חוזרים אחרי שמונה חודשים ארצה.

התקופה שבילינו כאן בסאן דיאגו הייתה עבורנו משנת חיים – תרתי משמע.
אלו היו חודשים בהם חווינו חוויות מדהימות ומרגשות, מצבי שמחה גדולים ומצבי בכי לעיתים ממתח גדול ולעיתים מהתרגשות.

אנחנו חוזרים הביתה בתחושה של הישג גדול ומתנה ענקית שניתנה לשנינו – מתנת חיים חדשים.

כשהגענו לפה , לסאן דיאגו לא היה לנו מושג מה וכיצד הדברים עומדים להתרחש, אנשים שאלו אותי, מה אתה לא קורא, מחפש באינטרנט .... – לא, לא עשיתי את כל הדברים הללו מתוך בחירה מודעת, החלטתי שאני סומך על הרופא שלי ב-100% ואם הוא שלח אותי לסאן דיאגו לבצע את ניתוחי השתלת הלב והכליה, שם אני אמור לעשות את זה. מעבר לכך כמובן ששיטוט באינטרנט בנושא הזה יחשוף אותי לדברים שונים שאינני רוצה להיחשף להם.

היום אני יודע עד כמה ההחלטה הזו הייתה ההחלטה הכי נכונה עבורי ועבור קרולין והיא זו שהחלה את המסע הזה בצורה הטובה ביותר.
כשאני חושב על האתגרים שעמדו בפנינו בתקופה הזו, מי שנשא בעיקר המעמסה הייתה קרולין.

לפני מספר ימים קרולין הייתה צריכה לעבור עקירת שן, אמרתי לה ״אני מצטער שאת צריכה לעבור את הכאבים הללו״, התגובה שלה הייתה: ״זה כלום לעומת מה שאתה עברת״ ,
״זה ממש לא נכון״ אמרתי ״עבורי הניתוח נמשך שנייה, עבורך הוא נמשך 36 שעות ארוכות, רוויות דאגה ומתישות״.

זו הייתה חוויה מדהימה בה למדתי שזמן אינו קיים במציאות, הוא קיים רק בראש ובמחשבות שלנו.

אני זוכר את עצמי שוכב בחדר הניתוח והרופא אומר לי :״מר קדמי, קח נשימה עמוקה״
ואחרי שנייה אני פותח את העיניים ומחשבה מהירה עוברת בי ״מה ביטלו את הניתוח״ , אך מיד ראיתי את פניה המחייכות והבוכות של קרולין בעודה אומרת לי:״קוק, אתה אחרי הכול״
(אפילו עכשיו כאשר אני כותב מילים אלו זולגות לי דמעות של התרגשות).
אני פשוט לא האמנתי, זה לא יכול להיות רק לפני שנייה הרדימו אותי, אך מתברר שחלפו 36 שעות בהן עברתי 2 ניתוחים מורכבים. זה פשוט הדהים אותי.
זה עבורי לחוש בעוצמה שזמן זה רק עניין של מצב נפשי בו אתה נמצא, במצב הזה בו הייתי, לא היה עבר, לא היה עתיד והווה היה בן שנייה אחת בלבד – כמו קסם.

אז מי שנשא במעמסה זו קרולין, שלא רק שהייתה לידי בצורה מוחלטת במשך חודשים ארוכים אלא הביאה ויצרה בהוויה והנוכחות שלה אופטימיות אינסופית.
אופטימיות אינסופית זה מה שהפך את המסע הזה לכל כך מוצלח.
האמונה המוחלטת, הידיעה הברורה שהכול הולך להסתדר בצורה הטובה ביותר למרות שאין לך מושג כיצד זה יקרה.
זה היה לוותר על הצורך בשליטה , להתמסר לחלוטין לצוות הרפואי ולדעת שהם עושים את הכי טוב האפשרי, והכל, אבל הכול הולך להיות נפלא!

האמונה המוחלטת הזו היא שהעניקה לי את המחשבה ליצור שלט צבעוני עליו כתוב באנגלית:

״Prepare To Be Amazed

״התכונן להיות מופתע״ ,
וכל רופא או אחות שנכנסו לחדר , דבר ראשון ראו את השלט ורק לאחר מכן נגשו לטפל בי, זו הייתה איזו סוגסטיה שהושתלה בהם ויצרה מציאות.

בכלל לאורך כל הדרך קרולין ואני היינו מופתעים לחוות את כוחן של המחשבות.
חווינו זאת פעמים רבות לאורך החודשים ואפילו ממש לאחרונה, הרופא ד״ר אדלר הקפיד לומר לנו מספר פעמים:״קחו בחשבון שזה יכול לקחת עד שנה״. הגעגועים לנכדים והילדים החלו להציק והחלטנו, קרולין ואני, מבלי שדברנו עם הרופאים שאנחנו חוזרים לארץ ב-15 לנובמבר, התחלנו לדבר על זה כאילו זו המציאות. בפגישה שהתקיימה לפני כמה ימים, חייך ד״ר אדלר ואמר: ״נו, הגיע הזמן שתחזרו לישראל...״.
זה כמו קסם, אבל עם תוצאות אי אפשר להתווכח – ״מחשבה יוצרת מציאות-נקודה!!״.

יחד עם המתנה הענקית הזו ישנן בעיות חדשות שמתעוררות,
עיצבנו את חדר השינה שלנו מותאם לדיאליזה הביתית שעשיתי, ארון קיר גדול שאכלס את כל הציוד, מה נעשה איתו עכשיו?
מידי יום היינו שנינו עסוקים בין 12 ל-14 שעות בדיאליזה, עכשיו התפנה כל כך הרבה זמן שצריך למלא אותו.
ימים היינו מבלים בבתי חולים ואשפוזים, לפתע הזמן הזה מתפנה.

בקיצור בעיות נפלאות שחיכיתי וחלמתי עליהן, כמה נפלא!

הבוקר כהרגלי התעוררתי מוקדם, עשיתי את סדרת פעולות הבוקר שלי ונסעתי לחדר הכושר.
לעשות תרגילים על מכשירים זה חדש לי, והעניין הוא שאני ממש נהנה מזה.
יחד עם זאת תוך כדי עבודת המכשירים הרגשתי פשוט מצוין, כל הגוף שידר תחושת בריאות וחיות,
ותוך כדי כך עלו פתאום מחשבות ופחדים, זה לא יכול להיות כל כך טוב, זה יפסק באיזשהו שלב ועוד ועוד מחשבות מגבילות.
עכשיו הגיע הזמן בו אני צריך להתמודד ולהסיר את הפחדים הללו.

ועכשיו כשמסע החיים הזה שלנו עומד בפני סיומו הכול כך מוצלח, אני רוצה להודות לרופאים שטיפלו בי במסירות אינסופית, ולצוות האחיות והאחים שהיו כמו מלאכים טובים, אין מילים שיכולות לתאר את תודתי והוקרתי, תבורכו ותמשיכו להביא כמה שיותר טוב לעולם!

ותבורך נשמת התורם הצעיר שהלך לעולמו שאבריו פועלים בגופי בסינכרוניזציה מושלמת , צר לי על מותו, אך במותו הוא העניק לי חיים חדשים, תהיי נשמתו צרורה בצרור החיים!

אחרי מסע מדהים כזה אנחנו כמובן חוזרים עם תובנות והחלטות חדשות לגבי החיים ובכלל.
החלטות שיעניקו ממד נוסף וחשוב לאיכות החיים שלנו.

יש דברים שאתה יודע אותם ואפילו אומר לעצמך ״כן, זה נכון וזה ברור״, ויחד עם זאת אינך באמת חי ונושם אותם.
לדוגמא, ההבנה שהחיים האלו הם מתנה שכל אחד מאתנו קיבל, וההבנה שהמתנה הזו היא חד פעמית וזמנה קצוב.
רבים שקוראים את זה עכשיו אומרים בלבם :״כמה נכון, כמה חשוב״ ויחד עם זאת חלקם יחזור כבר מחר להרגלים הישנים.

אני החלטתי עם עצמי שלי זה לא יקרה עוד שוב לעולם.

אני יודע היום שכל יום שאני פוקח את העיניים זו מתנה.

אני יודע היום שזמני הקצוב כאן בעולם הוא יקר ולכן אקדיש אותו לדברים שיש בהם תכלית עבורי, עבור האהובים עלי או עבור האנושות בכלל.

אני יודע היום שלהיות מי שאני באמת, להביא את עצמי לביטוי מלא, ולחיות בחופש מוחלט זה באמת לחיות את מתנת החיים.

אני יודע היום שאהבה היא הכוח החזק ביותר בעולם הזה.

אני יודע היום גם שאהבה היא סם החיים של כל בן אנוש ובמקום בו היא חסרה נעשים דברים איומים ונוראיים.

אני יודע היום שקשיים רבים הם תוצר המחשבות וכאשר נדע כיצד לעבוד עם המוח יפתחו אפשרויות אינסופיות.

ועכשיו כשקרולין ואני מתחילים כבר לארוז, אני כבר יכול לדמיין את הנחיתה שלנו בנמל בן-גוריון, את המשפחה, הילדים והנכדים שמצפים לי, ואת הנכד הקטן שלי שפורץ קדימה רץ לקראתי וקורא: ״סבא יוסי שלי, סבא יוסי שלי״ כבר כאשר אני כותב מילים אלו הדמעות יורדות מעניין מה יקרה כאשר זה יתרחש...

לסאן דיאגו הגענו במחצית חודש מרץ בטיסת אל-על כשהטייס היה עופר אלוני , חבר יקר ואיש מדהים , במהלך הטיסה הענקתי לעופר בתא הטייס תעודת NLP Master .
הטיסה חזרה תהייה גם כן עם עופר ובה אני מתכנן במהלך הטיסה, מתא הטייס בעודי צופה בשמיים ונמצא קרוב אליהם לתקוע בשופר שקניתי לכבוד יום כיפור, ולהודות על החוויה הנפלאה שחווינו, על החיים החדשים שניתנו לי וגם לקרולין, להודות על כל הטוב שהוענק לנו - הללויה!

 

הל-לו-יה!

 ולסיום:

במהלך האישפוז לפני הניתוח קרולין הציעה שאני אתחיל להקליט שיחות על נושאים שונים,
הפכנו את החדר בבית החולים לאולפן הקלטות עם מסך רקע, מקרופון וכו׳.

וכך, בבוקר בו נכנסה ד״ר מליסה בריצה לחדרי בבית החולים ובקול חנוק משמחה ודמעות קראה בקול: ״יש לנו לב בשבילך, יש לנו לב״, זה היה אחד הרגעים המרגשים ביותר.
לאחר שמליסה הלכה פשטתי את בגדי בית החולים לבשתי חולצה שאני אוהב, הקפדנו להסתיר את כל הצנרות שהיו מחוברות לגופי והקלטתי סרטון ששכחתי ממנו.
רק אתמול נתקלתי בו במקרה במחשב שלי,
כל הדברים בסרטון נאמרו כמה שעות לפני ניתוח השתלת הלב והכליה.

הנה לפניכם הסרטון שהוקלט כמה שעות לפני שהוכנסתי לחדר הניתוח.

 

למשלוח תגובות ליוסי קדמי:
This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.